פחד ממקומות סגורים – קלסטרופוביה
קלסטרופוביה – זה הפחד שלי !
קלסטרופוביה – פחד ממקומות סגורים.
הסובלים מקלסטרופוביה חוששים משהיה במקומות קטנים, מעליות מרתפים, מקלטים,
חדרי בריחה למיניהם ולעיתים גם מנסיעה במנהרות וגשרים, רכבות ואטובוסים צפופים
וגם מבדיקות רפואיות במכשירים שמגבילים את המרחב שלנו (כמו MRI).
גם עמידה בתור בחנות או בפקק בכביש עלולה להחוות כהגבלה ביכולת התנועה שלנו
ולעורר את הפחד.
מהו הפחד הגדול של הסובלים מקלסטרופוביה?
הפחד הגדול של הסובלים מקלאוסטרופוביה מורכב משני גורמים משלימים;
1. הראשון הוא הפחד הגדול ששהותו במקום סגור תגרום לבסוף לכך שייגמר לו האוויר והוא יסבול ממחנק.
2. הגורם השני הוא החשש כי שהייה במקום סגור משמעותה שלא ניתן יהיה לצאת ממנו לעולם!.
במשפט אחד ממצה: הסובל מקלסטרופוביה חושש שיישאר תקוע באותו חלל סגור.
ההימנעות מהמצבים מעוררי החרדה מגבילה את התפקוד היומיומי שלנו ומחמירה את הקלסטרופוביה משום שמדובר בתפקודים מהשגרה כמו: אי יכולת להשתמש במעלית לפגישות עסקיות שנערכות במגדלים רבי קומות, אי יכולת לטוס לפגישות עסקיות או להשתמש בתחבורה ציבורית, ובישראל הפחד משהייה במקלטים שמהווה חלק מהמציאות.
הדוגמאות הן עוד רבות מאוד. ההשפעה של פוביה כזו על אורח חיים תקין עשויה להיות מאוד משמעותית ולפגוע קשות באיכות חייהם של אנשים ושל בני משפחותיהם.
האם ניתן לטפל בפחד זה, באופן יעיל?
בהחלט כן! טיפול CBT (קוגניטיבי-התנהגותי) נמצא היעיל ביותר להתמודדות עם חרדות ופוביות ובעל שיעור הצלחה גבוה יחסית ומשמעותו שינוי דפוסי חשיבה אצל המטופל באופן כזה שיוכל להתעמת ולהתמודד עם פחדיו בכדי שלא לתת להם לשתק ולפגוע באיכות חייו.
איך מתבצע הטיפול ?
הטיפול מתחלק למס׳ חלקים:
החלק הקוגניטיבי (חשיבתי): בחלק המחשבתי – קוגנטיבי מזהים יחד את הגורם לחרדה מחללים סגורים ואת דפוסי החשיבה הנלווים לו שמתבטאים במחשבות קשות שאינן הגיוניות. הטיפול נעשה באמצעות טכניקות טיפוליות בה המטופל לומד להחליף את המחשבות מעוררות את החרדה והפחד – במחשבות הגיוניות כמו “לא באמת יקרה משהו באמת אם אשאר בחדר סגור”, "אין באמת סיכוי שייגמר האוויר".
בחלק השני – ההתנהגותי: המטופל מקבל כלים להתמודדות במהלך חשיפה מבוקרת למקורות הפחד. במקרי קלסטרופוביה – חדרים קטנים סגורים או חסומים. החשיפה מתבצעת בהדרגה, בליווי וצמוד על מנת לבחון את דפוסי המחשבה החדשים שמראים לאדם כי הסכנה בה הוא חש אינה מוחשית והוא בטוח.
ובחלק השלישי, הרגשי: אנחנו עובדים על הרגשות ומנסים להגמיש את הרגשות לרגשות מסתגלים ואדפטיביים יותר.
Pazit Eithan, cognitive behavior therapist